חזרה לממוצע מול מגמה: שתי הנשמות של השוק

אם תעמיד שני סוחרים מנוסים זה מול זה ותשאל מה השיטה הנכונה, יש סיכוי טוב שתקבל שתי תשובות הפוכות שנשמעות שתיהן משכנעות. אחד יסביר לך שהמחיר תמיד חוזר אל עצמו, שקצוות קיצוניים נמתחים ונשברים אל הממוצע, ושהעבודה שלו היא לחכות למתיחה ולתפוס את החזרה. השני יסביר בדיוק את ההפך: שברגע שהמחיר יוצא לדרך הוא נוטה להמשיך, שהכסף הגדול נמצא בהמשכיות, ושמי שמנסה לתפוס תקרות וקרקעיות פשוט נדרס.

שניהם צודקים. לא כי האמת יחסית, אלא כי הם מתארים שתי התנהגויות שוק אמיתיות ושונות שקיימות זו לצד זו. הוויכוח על "השיטה הכי טובה" הוא כמעט תמיד ויכוח מוסווה על איזו מהשתיים אתה מנסה לתפוס, ובאיזה הקשר. ברגע שמפרקים את זה לשני מרכיבים נפרדים, הרבה מהבלבול מתפוגג.

המטרה של הטקסט הזה איננה למכור לך גישה. היא לתת לך מפה מושגית שתעזור לך להבין למה כל אחת מהן דורשת אופי אחר, ולמה הבחירה ביניהן היא קודם כל שאלה על עצמך ולא על השוק.

שתי ההתנהגויות: מתיחה מול המשכיות

ברמה הכי בסיסית, חזרה לממוצע (mean reversion) מניחה שיש למחיר מעין "מרכז כובד". כשהמחיר מתרחק מדי מהמרכז הזה, נוצר לחץ שמושך אותו בחזרה. תחשוב על גומייה שנמתחת: ככל שהיא נמתחת יותר, כך גדל הכוח שמחזיר אותה. הסוחר שחושב במונחים האלה מחפש רגעים של קיצון, מקומות שבהם המחיר "נמתח" באופן שנראה לא בר קיימא, ומהמר על החזרה אל האזור השקט יותר.

מגמה (trend following) מניחה בדיוק את ההפך. היא אומרת שברגע שנוצרה תנועה לכיוון מסוים, קיימת נטייה שהיא תמשיך. המחיר לא נמשך חזרה למרכז, הוא גורר את המרכז אחריו. הסוחר שחושב כך לא מפחד מקיצון, הוא מחפש אותו: שבירה של רמה, יציאה מטווח, המשכיות של תנועה שכבר בעיצומה. עבורו, "יקר מדי" ו"זול מדי" הם מלכודות, כי הכוח נמצא בהמשך הכיוון.

חשוב להבין שאותו שוק עצמו יכול להתנהג בשתי הדרכים בטווחי זמן שונים או בהקשרים שונים. תנועה שנראית כמו המשכיות ברזולוציה אחת יכולה להיראות כמו רעש שחוזר לעצמו ברזולוציה אחרת. זו אחת הסיבות שאותו אירוע נראה למסחרן אחד כהזדמנות מגמה מובהקת ולשני כקצה שעומד להישבר. הם פשוט מסתכלים דרך שתי משקפות שונות.

הפרופיל הפסיכולוגי שכל גישה דורשת

כאן מגיע ההבדל שרוב האנשים מפספסים. שתי הגישות אינן שונות רק בהיגיון שלהן, אלא באופי התוצאות שהן מייצרות, וכתוצאה מכך בסוג הכאב שהן דורשות ממך לשאת. זה לא פרט טכני, זה הלב של העניין.

חזרה לממוצע נוטה לייצר הרבה זכיות קטנות ותכופות. אתה צודק לעתים קרובות, וכל פעם שאתה צודק זה מרגיש נעים ומאשר. אבל המחיר של הנוחות הזו הוא שההפסדים, כשהם מגיעים, נוטים להיות גדולים ונדירים. הסכנה בגישה הזו היא הרגע שבו הגומייה לא חוזרת, כשקיצון הופך לתחילת מהלך אמיתי. אתה עלול לצבור שרשרת ארוכה של הצלחות קטנות ואז לספוג מכה אחת שמוחקת הרבה מהן.

מגמה עובדת הפוך לחלוטין. אתה טועה לעתים קרובות. רוב הניסיונות מסתיימים בהפסדים קטנים ומעצבנים, בתנועות שהתחילו ולא המשיכו. שיעור ההצלחה נמוך, ואתה משלם מחיר רגשי בכל פעם שאתה נכנס ויוצא בלי כלום. אבל התגמול מגיע מהמיעוט: המהלכים הנדירים שכן ממשיכים, שבהם רווח אחד גדול מכסה על שרשרת שלמה של הפסדים קטנים.

התאמת הגישה לאופי שלך

עכשיו אפשר להבין למה השאלה "מה עדיף" היא שאלה לא נכונה. אין תשובה כללית, יש רק התאמה בין מבנה התוצאות של הגישה לבין המבנה הרגשי שלך. סוחר שמתקשה נפשית לשאת שרשרת של טעויות קטנות, שמאבד ביטחון אחרי חמישה הפסדים ברצף, כנראה יתפרק תחת גישת מגמה קלאסית, גם אם היא רווחית על הנייר. הוא פשוט לא ישרוד את התקופות שבהן היא לא עובדת.

מהצד השני, סוחר שנהנה מאישור תכוף אבל קורס כשהוא סופג הפסד גדול בודד, שמרגיש שהעולם נגמר כשמכה אחת מוחקת שבועיים של עבודה, יתקשה עם חזרה לממוצע. הוא ייהנה מרוב הימים ואז יעשה את הטעות הכי מסוכנת: ברגע ההפסד הגדול הוא לא יקבל אותו, אלא ינסה "להחזיק עד שיחזור", וכך יהפוך הפסד מתוכנן להפסד לא נשלט.

• אם אתה זקוק לאישור תכוף: תתחבר אינטואיטיבית לחזרה לממוצע, אבל הסכנה שלך היא הרגע שבו הקצה לא חוזר. שם נבחן אם אתה באמת מציית לתוכנית.
• אם אתה סבלן ומוכן לטעות הרבה: תתחבר למגמה, אבל הסכנה שלך היא השחיקה הרגשית של רצף הפסדים קטנים שגורם לך לוותר בדיוק לפני המהלך הגדול.
• אם אתה לא יודע מה מהם אתה: זו כנראה השאלה הראשונה לענות עליה, לפני כל דיון על כלים או שיטות.

שים לב שאני לא אומר שגישה אחת בטוחה יותר מהשנייה. אני אומר שגישה שלא מתאימה לאופי שלך תיכשל אצלך גם אם היא מצוינת אצל מישהו אחר, פשוט מפני שלא תצליח לבצע אותה בעקביות ברגעי הלחץ. העקביות היא זו שמפרנסת, לא הגאונות של הרעיון.

הסכנה של לערבב את שתי הנשמות

הטעות הכי יקרה איננה לבחור בגישה הלא נכונה. היא לסחור לפי גישה אחת עם ראש של הגישה השנייה. זה קורה כל הזמן, לרוב בלי שהסוחר מודע לזה, וזה מקור אמיתי להרס חשבונות.

הדוגמה הקלאסית: אדם נכנס לעסקה כמגמה, מתוך אמונה שהתנועה תמשיך. ואז, כשהיא זזה נגדו, הראש שלו עובר בלי לשים לב לחשיבה של חזרה לממוצע, "זה יקר מדי עכשיו, זה חייב לחזור אליי". במקום לקבל את ההפסד הקטן שהגישה שלו דורשת, הוא מחזיק, מוסיף, ומחכה לחזרה. הוא לקח את החולשה של גישה אחת ואת החולשה של השנייה וחיבר אותן לעסקה אחת.

הדרך היחידה להתגונן מזה היא להגדיר מראש, לפני הכניסה, לפי איזו נשמה אתה סוחר בעסקה הזו, ומה בדיוק יוכיח שטעית. אם ההגדרה הזו ברורה, ההחלפה המסוכנת נחשפת מיד. אם היא מעורפלת, כל תנועה נגדך הופכת להזמנה לספר לעצמך סיפור חדש.

למה "הסיבה" מאחורי היתרון קריטית

יש נקודה שמחברת את הכל, וקל לפספס אותה. לפני שאתה בוחר גישה, שווה לשאול לא רק "האם זה עובד" אלא "למה זה אמור לעבוד". חזרה לממוצע ומגמה אינן קסמים, לכל אחת יש היגיון מבני שמסביר מדוע היא עשויה להחזיק. כשאתה מבין את ההיגיון הזה, אתה יודע גם מתי הוא כנראה לא רלוונטי, ומתי הקרקע מתחת לגישה נעלמה.

סוחר שאין לו מושג למה משהו עבד עבורו נמצא בעמדה חלשה במיוחד. כל עוד זה עובד הוא מרגיש גאון, וברגע שזה מפסיק לעבוד אין לו שום דרך להבחין בין רעש רגיל לבין שינוי אמיתי בהקשר. הוא ימשיך לבצע פעולה שאיבדה את הבסיס שלה, פשוט מפני שלא ידע מלכתחילה מה היה הבסיס.

לכן ההמלצה המושגית פשוטה: אל תתחיל מהשאלה איזו גישה "מנצחת". תתחיל מהשאלה איזו התנהגות שוק אתה מנסה לתפוס, למה היא אמורה להתקיים, ואיזה סוג כאב היא תדרוש ממך לשאת. כששלוש התשובות האלה ברורות ומתאימות זו לזו, בחרת גישה. כשהן מעורפלות, אתה בעצם עוד מהמר, גם אם זה נראה מתוחכם.

מאמרים קשורים

מבנה שוק

לימיט ובחירה לרעה

מסחר אלגוריתמי

יתרון או החזקת לילה

מסחר אלגוריתמי

בדוק את הפולקלור

גילוי נאות: מסחר בשווקים הפיננסיים כרוך בסיכון להפסד הון. אין באמור ייעוץ השקעות או המלצה לפעולה. המידע מובא לצרכים חינוכיים בלבד.